פוליסת DNA: איך בדיקות גנטיות מתחילות להשפיע על עולם הביטוח

בעידן שבו בדיקות גנטיות זמינות יותר מאי פעם, מתחילים גופים פיננסיים – ובהם גם חברות ביטוח – לבחון ברצינות את האפשרות לשלב מידע גנטי כחלק מתהליך קבלת ההחלטות. זה כבר לא מדע בדיוני. בעולם ובעקיפין גם בישראל, יותר ויותר אנשים מגלים שהבדיקה שהזמינו מאתרי “בדוק את הדנ”א שלך מהבית” עלולה להשפיע על כיסם – או לפחות על האופן שבו מעריכים את הסיכון הביטוחי שלהם. מצד אחד, מדובר בפוטנציאל לשיפור בריאותי אישי ולשירות מדויק ומותאם יותר. מצד שני, זה מעורר לא מעט סימני שאלה אתיים, רגולטוריים וצרכניים.

מהפכת הגנטיקה כבר כאן

מחיר רצף גנום מלא ירד בעשור האחרון ממיליוני דולרים לפחות מ־500 דולר. בדיקות ביתיות כמו those של 23andMe ו־MyHeritage הפכו לפופולריות והנגישו ידע אישי שלא היה קיים בעבר. עבור חברות ביטוח, מדובר באוצר – אפשרות לקבל אינדיקציות מוקדמות למחלות קשות כמו סרטן, סכרת, אלצהיימר ועוד. הבעיה: מרגע שיש לך את המידע הזה – לא בטוח שתוכל להתעלם ממנו, במיוחד כשזה נוגע לביטוח חיים, בריאות או סיעוד.

חברות הביטוח לא נשארות מאחור

חברת RGA, אחת מהגדולות בעולם בתחום ביטוחי החיים והחיתום הרפואי, פרסמה לאחרונה ניתוח שמצביע על שילוב גובר של פרמטרים גנטיים בתכנון אקטוארי. בחלק מהמדינות – כמו אוסטרליה – מותר לחברת ביטוח לדרוש הצהרה על בדיקות גנטיות בתנאים מסוימים. בארה”ב, המצב מורכב יותר – לפי חוק GINA מ־2008, נאסר על חברות ביטוח בריאות להשתמש במידע גנטי לחיתום, אך האיסור אינו חל על ביטוח חיים, סיעוד או נכות. בקנדה ובבריטניה קיימים קודי אתיקה שאינם מחייבים, אך ממליצים להימנע משימוש במידע כזה, אלא במקרים חריגים.

ומה קורה בישראל?

בישראל, חוק המידע הגנטי מ־2000 אוסר על שימוש בתוצאות בדיקות גנטיות לצורכי ביטוח או תעסוקה. החוק מגן על פרטיות המבוטחים ואוסר על חיוב אדם לעבור בדיקה גנטית כתנאי לביטוח. עם זאת, מאחר שהחוק נכתב הרבה לפני עידן הבדיקות הביתיות הנגישות, נוצר ואקום משפטי בנוגע לשאלה: מה קורה אם המבוטח עובר בדיקה גנטית מרצונו – ומודע לסיכון רפואי – אך לא מצהיר על כך? האם החברה יכולה להטיל עליו סנקציות בדיעבד? נכון לעכשיו, אין תשובה חד משמעית.

המחקר שמציף את הדילמה

מחקר עדכני שפורסם באפריל 2025 בפלטפורמת arXiv מציע מודלים אקטואריים מבוססי AI שיכולים לשלב מידע גנטי מבלי לפגוע בפרטיות או ליצור אפליה. המודל שומר על מאפיינים סטטיסטיים מבלי לזהות את הפרט, אך המחקר עצמו מודה שהיישום רחוק מלהיות מושלם. החוקרים מזהירים מהפיתוי של חברות להשתמש במידע רגיש – גם ללא ידיעת המבוטח – במיוחד כאשר מדובר על לקוחות שמבצעים בדיקות דנ”א דרך אפליקציות חיצוניות שאוספות דאטה ומשתפות אותו עם צדדים שלישיים.

השאלה המוסרית

מה קורה כשבדיקה גנטית מצביעה על סיכון של 80% לפתח מחלה קשה – עוד לפני שהיא מתפרצת? האם סביר שיבקשו ממך לשלם פרמיה גבוהה פי שניים, גם אם אתה בריא לחלוטין? האם נכון להעניש אדם על מידע שהוא נושא בגופו, אך לא באשמתו? מצד שני – האם מוצדק שחברה תבטח אדם במחיר אחיד, כשהסיכון שלו בפועל גבוה משמעותית מהנורמה?

איך מתגוננים?

ראשית, מבוטחים צריכים לדעת את זכויותיהם. אין חובה להצהיר על בדיקה גנטית שנעשתה ביוזמה פרטית. שנית, יש לוודא שלא משתפים מידע גנטי באתרים שאינם מאובטחים או שאין להם מדיניות פרטיות ברורה. בנוסף, מומלץ להתייעץ עם סוכן ביטוח שמתמצא בנושא, כדי להבין את המשמעויות טרם רכישת פוליסה מורכבת כמו ביטוח חיים או בריאות מורחבת.

לסיכום

ביטוח מותאם גנטיקה הוא כבר לא חזון עתידני – הוא כבר כאן, שקט ומדויק, עם הרבה עוצמה והרבה אחריות. העולם צועד לעבר חיתום חכם יותר, אבל אסור לשכוח את הצד האנושי. בעתיד הקרוב, המבוטח יידרש לבחור לא רק איזה כיסוי הוא רוצה – אלא גם כמה מהדנ”א שלו הוא מוכן לחשוף בדרך.